<h1>ספר מצות זמניות הלכ' יוה"כ שער ראשון</h1>
<h2>דף ט.</h2>
וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסת יום הכפורים וביציאתו כמו בשבת, שר"ל שיוסיף חלק מערב יום הכפורים וחלק ביציאתו על עצם היום לענין שביתה מעשיית מלאכה, בזה החלק נוסף בו להתענות בו בכל הענויים שנבאר בו. והוא שאמרו ז"ל [ר"ה ט' ע"א] ועניתם נפשותיכם בתשעה לחודש, יכול בתשעה, ת"ל בערב. אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת"ל [עד] ערב. ואין לי אלא יוה"כ, שבת מנין, ת"ל תשבתו. י"ט מנין, ת"ל שבתכם, כל זמן שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש. וזמן התוספת, יקדים זמן [מה לפני] בין השמשות, שהוא מעת התעלם השמש מעל פני האדמה עד התעלם אורו מרקיע השמים שהוא הערב אור השמש. והגבילו זה שהוא שיעור מהלך שלש רביעות מיל מהערב הראשון עד צאת הכוכבים. והזמן שהוא מעת היות השמש על גובה [הרקיע] מערב עד עת בין השמשות יתכן שיהיה כולו או מקצתו זמן התוספת מחול על הקודש, ומי שירצה לעשותו כולו תוספת הרשות בידו, ומי שירצה לעשותו קצתו חול וקצתו קדש הרשות בידו ג"כ ובלבד שיהיה זמן התוספת ניכר ומורגש. וההפרש שיש בין דין זמן בין השמשות ובין זמן התוספת, כי בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה. ומי שעבר ועשה מלאכה או אכל ושתה בבין השמשות אשר בכניסת י"ט או בבין השמשות אשר בצאתו בזמן שבית המקדש קיים מביא אשם תלוי, אך מי שעבר ועשה זה בשתיהם ר"ל בכניסה וביציאה, הוא חייב כרת ממה נפשך, שאם בין השמשות לילה חייב כרת על עוברו בכניסתו ואם בין השמשות יום חייב כרת על עוברו ביציאתו. ומי שעבר ועשה מלאכה או אכל ושתה בזמן התוספת אינו בא לידי כרת לעולם, אך הוא עושה איסור ועובר על מה שכתוב בתשעה בחודש בערב מערב עד ערב. ואינו חייב כרת. למה שכתוב בחיוב הענוי ובאזהרה מעשיית מלאכה בעצם היום הזה, ולמדנו מפי השמועה אינו חייב אלא על עצמו של יום.
וצריך לאכול ולשתות ערב יוה"כ יותר ממנהגו. לאומרם תני רבי חייא בר רב מדפתי מאי דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה בחודש בערב וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי אני מעלה עליו כאילו התענה ט' וי'.
